יום האזכרה, יום רביעי שהיה…..
היום 6 לדצמבר אבל עבורי עדיין ה -7 לאוקטובר.
היום יום ה 30 שלך ימי,בעצם 60.
לפעמים הזכרונות מעלים בי חיוך,
רוב הזמן געגוע וכאב.
אבל התחושה הגוברת מכל, זה חוסר האונים והמחנק מהמחשבה שאת לא אתנו כעת ולעולם.
מנסה להתחבר אלייך דרך הצלילים שלהם הקשבת,
דרך סיפורים שעלייך מספרים, דרך אינספור תמונות וסירטונים.
את תמיד כל כך יפה,
מצחיקה,
שמחה וטהורה.
ללא ספק מלאכית.
אין רגע, שבריר שניה שאת לא איתי, במחשבות בכאב ובלב.
המחשבה והידיעה של מה היית רוצה לעשות והיכן להיות.
חשבתי שנתתי תמיד הכל, אבל את מה שהיית צריכה באמת נמנע ממני לתת.
נמנע ממני להציל אותך מהנורא מכל, ברגע הכי כריתי שהיית צריכה.
נמנע ממני לדעת שאת במצוקה ממתינה לעזרה.
הלב מתפוצץ, הכעס לא עוזב.
הכעס על הניצולים, שהם לא את.
הכעס על גיבורים, שלא היו בסביבה שלך או לא חשבו להציל אותך.
המחשבה על מי שהיית ואת רק בת 20 ממלאת אותי בתחושת גאווה.
הספקת לא מעט בחייך הקצרים .
פגשת הרבה אנשים וחברים.
ראית עולם!
חכמה ומוכשרת בכל כך הרבה תחומים, כייפית, מאושרת ומלאת שמחת חיים.
אבל מה עם החלומות, מה עם התכנונים?
אלה כנראה נועדו לאחרים.
תמיד ביקשתי לעצמי, שרק אזכה לראות את הילדים שלי פורחים ומתפתחים.
האפשרות שאחד מהם לא יהיה לא עלתה בכלל כאופציה.
זאת מעולם לא היתה אפשרות שעברה לי בראש ולו לרגע…כל כך ציפיתי לשחרור שלך ולא הפסקתי לשאול יום אחרי יום, כמה זמן עוד נותר, ואת תמיד ענית, פחות יום מאתמול,
בטון מתפלא,
אמא הרי שאלת אותי כבר אתמול!
היום כבר אין את מי לשאול, אין למה לצפות, עבורך ימי הזמן עצר מלכת ולנצח תישארי בת 20.
ימי את כל כך חסרה, חסרה בהכל, חסרה ביום ובליל. חסרה כל היום בכל יום.
חסרה בבית,
חסרה בשולחן,
חסרה בחדר,
חסרה לי בארגז הכביסה.
חסר לי החיוך שלך
חסרה לי הדעה שלך, הקול שלך, הקול שקורא לי אמא מהקצה השני של הבית.
חסר לי היופי הפנימי והחיצוני.
חסרה השותפות הזאת שבין אמא לבת, שרק אמהות לבנות מכירות ויודעות.
ומי שבאמת אותי מכיר יודע, יודע מה ימי היתה עבורי ואיזו מערכת יחסים מיוחדת רקמנו לעצמינו לאורך השנים.
תמיד דאגתי ולא פעם אני מודה שהגזמתי.
ימי, את כל כך חסרה לי!!!
ואני,
אני מתמלאת קינאה בכל פעם שנתקלת באמא ובת מבלות….
וכל שנשאר לי הוא
להיאחז בזכרונות,
בחברים שלך,
בתמונות,
בסרטונים,
בסיפורים
ובסביבה העוטפת.
משתדלת להיות עסוקה עד מותשת, לא עוצרת.
חוששת שאם אעצור ולו לרגע אטבע.
מחפשת ומחכה לסימנים שאולי את שולחת לי ואולי כבר שלחת ופיספסתי.
ים, ימצי׳ שלי, אם יש הגדרה לאינסוף, אז זה הגעגוע והאהבה שלי אליך,
ואם את רואה אותי בדרך זו או אחרת, רק תני לי סימן שאת בסדר, סימן כזה שהיית רגילה לתת לי, כך אולי פחות אדאג.
ובבקשה ימי בואי לבקר אותי בחלומות .
אמא
המעריצה הכי גדולה שלך.
